הרקדנית ששינתה את עולם האמנות

גם באותו יום הגיע אדגר דגה כדי להסתכל על הסטודנטיות לריקוד בבית הספר לבלט של האופרה בפריז. בפריז של המאה ה – 19, הופעות בלט היו בילוי פופולארי, דגה אהב לצפות בהופעות, ואהב יותר להסתכל על הרקדניות בזמן שהן מתאמנות, נמתחות, נחות לפני ההופעה, או מאחורי הקלעים.

אדגר דגה 1855 בקירוב

מדוע אהב להסתכל על רקדניות? משום שהתעניין מאוד בתיאור גוף אנושי בתנועה, הוא ידע שרק אצל רקדניות הבלט יוכל לראות תנוחות בלתי רגילות, ולתאר אותן עושות פעולות כמעט לא מודעות. הוא העריץ והזדהה עם הדיוק והאימונים הקשים של הרקדניות והשווה את עבודת הרקדנית לעבודת האמן, שניהם ביטוי למצוינות.

למרות שצייר הרבה רקדניות הייתה רקדנית בלט אחת שהכי השפיע על חייו וגרמה לו לשנות את עולם האמנות לתמיד, מארי ואן גוטהם.

מארי הייתה בת להורים בלגים, שהגיעו לעיר הגדולה פריז שנחשבה למודרנית, קצבית ומשגשגת. אביה היה חייט ולאמא לא היה מקצוע. המשפחה התגוררה ברובע ה - 9 של פריז, באחד הרחובות הכי מזוהמים ומלאים בפשע וזנות. לאחר כמה שנים האב נפטר וגברת ואן גוטהם נאלצה לעבוד ככובסת על מנת לפרנס את שלושת בנותיה. האלמנה ובנותיה עברו לבניין לא הרחק מהסטודיו של דגה.

מארי נהייתה סטודנטית בבית הספר למחול של האופרה בפאריס, יום אחד דגה ראה אותה בחזרות והציע לה לבוא אליו לסטודיו כדי שיוכל לצייר אותה. הוא ביקש ממנה לעמוד באותה תנוחה, במשך ארבע שעות, ושילם לה כ - 5,6 פרנקים, כלומר לא הרבה יותר ממחיר של חתיכת בשר שקנו בשוק.

אדגר דגה, שתי רקדניות, 1879, פחם וגיר לבן על נייר, 63.8 x 48.9 ס"מ,

מוזיאון המטרופוליטן

בשלב מסוים השכנים דיווחו למשטרה שנערה צעירה נכנסת ויוצאת מביתו של דגה בן הארבעים. המשטרה באה לרחרח, לבדוק מה בדיוק קורה בבית של דגה אבל כשהבינו שהוא אמן הלכו לדרכם. מארי דגמנה עבור דגה שעות על גבי שעות, הוא הכין על פי דמותה את הפסל הכי חשוב שלו שנקרא: רקדנית בת 14, אותו הציג לקהל בשנת 1881.

כאשר הפסל הוצג הדעות לגביו היו חלוקות: מעטים ראו בו יצירת מופת, רוב האנשים ראו בו דוגמה לכיעור, לחריגות, לפשיעה, ולמחלות החברה, מה שבטוח שהפסל שינה את עולם האמנות לתמיד.

מארי עומדת על רצפת פרקט מרובעת. זרועותיה מתוחות לאחור, ראשה מורם, עיניה עצומות, רגליה נמצאות בתנוחת בלט שנקראת תנוחה רביעית.

דגה בחר לתאר אותה ברגע אישי, מאחורי הקלעים, מרוכזת בעצמה ובגופה, נמתחת כדי לשחרר את שריריה, כביכול הציץ בה ברגע שהיא אינה שמה לב.

אדגר דגה, רקדנית בת ה – 14, מאה 19

כדי ליצור בפסל תחושה של תפיסת רגע חולף, במכוון לא החליק וליטש את פני השטח של הפסל כמקובל, אלא השאיר אותם מחוספסים וגבשושיים, ניתן לראות זאת היטב בגרבונים הלא מתוחים. החספוס אפשר לאור לרצד על הפסל וליצור תחושת רטט ותנועה.

אדגר דגה, רקדנית בת ה – 14, פרט, מאה 19

כשדגה הציג את הפסל בתערוכה הקהל היה בשוק כי הפסל היה מאוד שונה מהמקובל בתקופתו: הוא לא עצום בגודלו, מציג נושא יומיומי, עשוי מחומרים שנחשבו אז כבלתי ראויים לפיסול. במקור גופה היה עשוי משעווה שנצבעה כדי לחקות צבע של עור אנושי, היא לבשה מחוך ממשי, חצאית בלט, נעלי בלט ורודות מבד, חבשה פאה משיער אמיתי וצמתה קושטה בסרט סאטן ירוק כדי להעניק לה מראה אמיתי.הקהל לא הבין מדוע היא מוצבת בגובה הרצפה, ומדוע הציג פסל משעווה. הם טענו ששעווה הוא חומר זול, מראה על בינוניות ומתאים יותר לבובות השעווה של מאדאם טוסו.

אדגר דגה, רקדנית בת ה – 14, מאה 19

בגלל שדגה הציג אותה בתוך קופסת זכוכית, כפי שהיה נהוג להציג פסלים עתיקים, האשימו אותו שהציג את הצעירה כבעל חיים, שפניה מכוערות כשל קוף והיא דוגמה לנערה מושחתת כי רקדניות האופרה של פאריז באו לעתים קרובות מהמעמדות הנמוכים, חיפשו גברים גנדרנים עשירים, ולפעמים הפכו לזונות.

לאחר שמארי סיימה את לימודיה כרקדנית החלה להופיע בהופעות בלט באופרה, אך לאחר זמן מה פוטרה כנראה בגלל טעויות בביצועים, היעדרות ואיחורים. הזכירו אותה פעמיים בעיתונות, פעם כדוגמנית של דגה ופעם כשנעצרה לאחר שניסתה לכייס גבר, כנראה אחד מלקוחותיה.

אדגר דגה, סקיצה לנערה בת 14, 1880, פחם ופסטל על נייר, 6.1X4.8 ס"מ, המוזיאון לאמנות של שיקגו

הביקורת הקשה שספג דגה גרמה לו לא להציג יותר את הפסל בחייו. לאחר שהלך לעולמו, בשנת 1917, נמצאו בסטודיו שלו כמאה וחמישים פסלי שעווה וחימר מוכנים ליציקה. פסל הרקדנית בת ה – 14 הוצג שנית רק באפריל 1920. בפסל הברונזה רק החצאית והסרט אמיתיים.

כיום קיימים בעולם 28 העתקים של פסלי ברונזה שנוצקו לפי פסל השעווה המקורי. בשנת 1991 נמכר עותק השעווה המקורי של הפסל במכירה פומבית לאספן פרטי בסכום של 11.6 מיליון יורו.